סיפורו של כלי, אמא וילד.

קדרות  היא יותר מכלי שימושי, היא חלק ממהות של המשפחה. הכלים בבית הופכים לחלק מהסיפור שלנו ומשנים את חווית האוכל, והרי אוכל בעצמו הוא חוויה משפחתית שקשורה בתקשורת, אינטימיות ויחד.

 וכך קרה שכשבני היה בן 15, הוא טס לראשונה בחייו לבד, אל מעבר לאוקיאנוס, לקנדה, למשלחת של בית הספר המקסים להוקי. דאגתי מאד מזמן שהותו במקום לא מוכר, באולמות ספורט ענקיים שדמיינתי בראשי, עם שחקני הוקי גבוהים, שמי יודע מי הם ומה יקרה שם…

הטיסה נמשכה שעות ארוכות, אולי 24, אם אני זוכרת נכון, החלפת מטוסים ביבשות שונות, ונחיתה בסופו של דבר בוויניפג, קנדה. הילדים מקבלים מעילים חמים במיוחד, שמתאימים לשלג הצפון אמריקאי, ומתחלקים למשפחות המארחות שלהם ואני מקבלת טלפון, סוף סוף, מהילד. 

אני כותבת את השורות הבאות ושוב הדמעות זולגות, למרות שסיפרתי את הסיפור הזה עשרות פעמים. 

"אמא, 

אני פה בסלון של משפחת מוריס.

יש פה כלי שלך לדבש, מחימר דוברובין וגלזורה 21"

קרסתי בבכי.

הילד שלי חצה את האוקיאנוס, וחיכיתי לו בצד השני, עם דבש. 

דוברובין הוא חימר שיצר סידני רוזנסטון, המורה שלי,ו21 היא גלזורה שירשתי מסידני. הילד שלי הכיר וידע את השמות של החומרים, וארה מוריס, אם המשפחה, קנתה את הכלי בביקור בישראל כמה שנים קודם לכן. 

שלושה דורות בכלי אחד, מלא בדבש, כלי שחיבר בין המשפחות עד היום

כולה כלי.