פתחנו בלוג כחלק מהאתר, ופעם מזמן, לפני שקרה הכל, חשבתי שמדי פעם אכתוב בו על אהבתי הגדולה קדרות. אבל אז החיים הפתיעו, והמוות יחד איתם, ונותרתי פעורת פה, כל המילים נמסו לי מהמוח והלב שלי נשבר. בעצם הפכתי לכד חרס שבור, חלול, שאינו יכול להכיל דבר. לא דיבורים, לא מחשבות, לא אהבה, לא כלב, לא בית. ריק עצום, כמו הריק בסיפור שאינו נגמר. הריק הזה לקח אותי לשבת במשך שנתיים, רוב הזמן, על הספה ולבכות. 

כד חרס שבור, אינו שימושי לאף אדם, ולרוב ייזרק או יושלך בפינת הגינה, ואני התאמצתי לאסוף את השברים שלי, יש לי סיבה. סיבה מקסימה ואהובה ששווה לחיות עבורה. תוך איסוף השברים, ניסיתי אפשרויות שונות. בהתחלה, החלפתי ספה, ועברתי לשבת על הספה בסטודיו. אחרי כמה חודשים התחלתי להזיז דברים מפה לשם, דליים עם חמר יבש, אבק שהצטבר, כלים שלא שרפתי ..ואז ניסיתי לברוח אל עבודת האובניים ולעבוד הרבה, כאילו שהחיים תלויים בקרמיקה, כאילו שאם לא אעבוד, יקרה עוד משו רע נורא. והחלפתי את הספה ואת ערוץ הבישול בו צפיתי בלילות (מומלץ, אין רגשות להכיל, לא מפחיד, לא מצחיק, לא מטרגר ומוחק מוח מלחשוב), בלייצר כלים לפסח. כיוון שהייתי זקוקה לשקט, עבדתי עם פליי ליסט ודמעות, הלכתי עם ספוטיפיי אפילו לקניות, לא ראיתי ולא זיהיתי כמעט אף אחד מסביב. הסתגרות . והייתי זקוקה לכלים שקטים, בצבע כמעט שקוף, כמו השקוף שאני הייתי לחיים. היום אני יודעת להגיד שכדי להפרד מבעלי האהוב, הייתי צריכה לעלות קצת איתו, ולכן איבדתי נוכחות פיזית, ואם אין לי פיזיות וגוף, גם אין לי יכולת אמיתית לעשות כלים, כי הכלים הם הגוף שלי. אני, שהכלים שלי היו עגולים ושמנמנים, כמוני, פתאום עבדתי בפורצלן עדין, בלי להבין למה ואיך, ופתאום עשיתי דק, דק מדיי, עדין ורזה. לא היתה לי דריכה בעולם הזה, וגם לא היו רגליים לכלים. לא היו לי מילים, והשפות של הספלים שלי היו חדות ולא נעימות למגע שפתיים. 

הידיות שלי, ואוו, אלוהים, נראו כמו לא מחוברות לגוף, כמו מלאות מהמורות ולא ממשיכות כלום, בטח לא את עצמן. ככה זה כשאת חסרת אונים, ואין לך לעשות כלום כדי לשנות. אין לך ידיים. לא לתת ולא לקבל. 

וחלמתי לברוח, להעלם לגמרי, או לפחות לשנה, לא להיות. אז המשכתי לבכות על הספה.

לעיתים איזה כד קרא לי או טכניקה, ומתוך השקט והאין, צמח משהו שלא היה שם קודם.

ושוב שקיעה לחוסר ולאבל. 

הקדרות שהיתה לי בית ומשפחה, התפרקה יחד עם חיי, איבדה את הטעם. ריחמתי על הלקוחות שקנו כלים, שאני ראיתי בהם רק עצבות. פחדתי שהם ישתו בכוסות ויתחילו לבכות. יבשלו בקדרה ויצא להם אוכל שחור וסר טעם.

איכשהוא, לא יודעת להסביר איך ממש, אחרי שנתיים בהן בעלי לא דיבר איתי, הוא פתאום ענה לי, הוא התחיל לסמן לי סימנים שנתנו לי כוח, זה קרה כשהתחילה המלחמה, והוא הגיע לשמור לי על הסיבה המקסימה והאהובה לחיי, הסיבה שגויסה למילואים ב7 לאוקטובר, באותה שבת שחורה. 

מוזר לקפל ככ הרבה זמן, ורגשות וכאב, לתוך מספר שורות של בלוג, אבל גם זה, תרגיל ממנו. אני לא סתם אומרת. הוא עומד מאחוריי ודוחף אותי. הוא שורף את התנור, הוא מניע בעולם השיווק מאחורי הקלעים, ובזכותו חוזרת הנוכחות לגוף שלי, ואני מתחילה להתקרקע חזרה לעולם, הנשמה שלי נכנסת בהדרגה חזרה לפה, לחומר, לאדמה. 

ויכולה ליצור שוב כלים, ולמצוא מילים ושפה טובה לספל, ולהבין מי אני כידית, ומהי הנתינה שלי היום, ואיפה הגוף שלי מתחיל ואיפה הוא נגמר, יחד עם הבכי והצער.